<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' יו"ט מח' א'</h1>
<h2>דף מב:</h2>
גרסי' בפ' כירה אר"ח אעפ"י שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה עלי' כלי בשביל שלא תשבר ומדפריש רבה ור"י טעמי' דר"ח ש"מ כוותיה ס"ל ול"ל לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. (ותי') [ותו] מדר' יצחק אוקמא למתני' דפורסין מחצלת אליבא (דר"ש ול"ק ולא ס"ל) [דר"י] דאית לי' מוקצה כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה ואנן קי"ל כר"ש הלכך ליתא לדר' יצחק. ורבינו אלפסי אייתי ראיה מיהא דאר"ה (שבת קנ"ד:) היתה בהמה טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתי' ש"מ דליתא לדרב יצחק. וליתא דא"כ קשיא דר"ה אמר רב דאמר רב ששת פוקו ואמרו ליה לרב יצחק כבר תרגומא ר"ה לשמעתך בבבל דאר"ה עושין מחיצה למת כו' וא"כ קשיא דר"ה אדר"ה. וטעמא דמביא כרים וכסתות ומניח תחתיה משום הפסד ממונו היא. והלכך הא דתנן בפ' משילין פירות (ביצה ל"ו.) ומכסין את הפירות מפני הדלף. הלכה כעולא דאמר אוירא דליבנא. וליתא לדר' יצחק. ויראים פסק כר' יצחק, והא דתנן במס' תמיד (פ"ה) פסכתר היה משמש ג' דברים כופין אותו על השרץ ועל הגחלים בשבת מקדש שאני א"נ דצריך למקומו. ולא דייק.
<h2>דף קלט:</h2>
אמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפי' בשני יו"ט של ר"ה ואמר מר זוטרא (ביצה ו'.) לא אמרו אלא דאשתהי [אבל לא] (כללא ד)אשתהי לא משהינן ליה ורב אשי אמר אפילו לא אשתהי לא משהי' לי' מ"ט יו"ט שני לגבי מת כחול שווי' רבנן. אפי' למיגז לי' אסא ולמיגד ליה גלימא. וגרסי' בפ' ר"א דתולין (קל"ט.) עובדא הוה בבי כנישתא [דמעון] ביו"ט הסמוך לשבת (בין) [וכו'] מלפניו (בין) [או] מלאחריו ואתא לקמי' דר' יוחנן וא"ל יתעסקו בו עממין ואמר רבא וכו'. ופירש"י ביו"ט הסמוך לשבת היא דשרי להו בעובדא דשלח להו וטעמי' משום דאשתהי או שמא ישתהא. ומשמע דס"ל יו"ט לחודי' לא יתעסקו בו עממין. והא דאמרינן לא אמרו אלא דאשתהי אכולה מלתא קאמר ודקאמר ולא היא איו"ט שני קאי. (ומ"ס) [ומסתברא] אע"ג דלא אשתהי יתעסקו בו עממין ואינו סמוך לשבת קאמר.
<h2>דף קמד:</h2>
ביצה שנולדה ביו"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל ואוקמי ר"נ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ודאית לי' מוקצה אית לי' נולד דל"ל מוקצה ל"ל נולד וב"ש כר"ש וב"ה כר"י. וה"מ ביו"ט דסתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל בשבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין (מ)לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ב"ש כר"י וב"ה כר"ש ואמרינן מכדי מאן סתמ' למתני' ר' מ"ש ביו"ט דסתם לן תנא כר"י ומ"ש בשבת דסתם לן כר"ש דמקיל שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בי' סתם לן כר"ש דמקיל יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' סתם לן כר"י דמחמיר. ולא מפני שהלכה כר"י ביו"ט דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור אלא בין בשבת בין ביו"ט (ב"ש) [ב"ה] ל"ל מוקצה כר"ש (וב"ה) [וב"ש] אית להו מוקצה כר"י דקרא בשבת כתיב (עי' פסחים מ"ו:) והלכה כר"ש אלא החמיר ביום טוב כי היכי דלא לזלזולי בי'. (ומסתמא) [ומסתברא] אע"ג דשנויא דר"נ ליכא כי קושיין גמרינן מינה דמחמירין ביו"ט כר"י כסתם מתני' דליכא מאן דדחי לה ודווקא כגון [קורה] שנשברה ביו"ט [או ביצה] שנולדה מן המוקצה דומיא דביצת תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכגון נבילה דמעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים. אבל מוקצה עצמה כגון גוף התרנגולת ועז לחלבה ורחל לגיזתה ותמרה דעסקא דפליגו ר"י ור"ש בין בשבת בין ביו"ט מותר לאכילה ולא החמיר רבי אלא בנולד ובמוקצה מחמת איסור. והא דאר"ח (שבת קמ"ד:) חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה מתוקמא בין בשבת בין ביו"ט ובעז העומדת לאכילה קאי ולית בה אלא משום מפרק דומיא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך קדירה וכדמפרשי' טעמא דמשקי' הבא לאוכל ה"ה כאוכל. ובסוף המשנה נפרש. וכן פר"ח בסוף מסכת (ביצה מ':) "מיהא שמעי' דכל מידי דחזי לאינש דעתי' עלוי' והא דאמר ר"נ (שבת י"ט:) עז לחלבה וכו' באנו למחלוקת ר"י ור"ש הא בהדיא קים לן דהלכה כר"ש דאע"ג דביו"ט הלכה כר"י ה"מ בנולד ובמוקצה מחמת איסור וכיוצא בו אבל (הכי) [הני] כולהו שרי ביו"ט". אבל רב אלפס (סוף ביצה) אמר ממילא שמעי' דה"מ דאמרינן עז לחלבה וכו' ביו"ט אסור' ומאן דחזי למיכל מנהון בשבת כגון תמרי דעסקא שרי. ופסקינן כר"ח נקטינן.
